אורי גבריאל

בתפקיד: אליהו סייג

ראש המשפחה. איש עסקים,
אביהן של ג'ולי, מרים ומזל.
"המחתרת הזאת קמה בשביל להציל אותנו מטבח נוסף. שכחת איך רצחו לנו מאות יהודים? עד היום רשל מתעוררת בצרחות מהסיוטים.
עד היום שומעים את הזעקות שלהם בלילות"

גילית יצחקי

בתפקיד: ג'ולי 

בת 19 (בעיראק). כבת בכורה למשפחה היא נושאת בעול ניהול הבית. היא עומדת להינשא לאהובה, דהוד.
"אני יודעת, אנחנו עוד נהיה ביחד דהוד… אני אחכה לך שם".

שרון מלכי שמש

בתפקיד: מרים

בת 15 (בעיראק). בתו האמצעית
של אליהו. פעילה במחתרת הציונית. "צריך להילחם שתהיה לנו מדינה משלנו. גם את זה למדתי ממך, אבא".

לירית מאש בטיש

בתפקיד: מזל

בת 13 (בעיראק). בתו הצעירה והאהובה על אביה.
"אני לא יכולה להישאר פה יותר. אני מתגעגעת למשפחה שלי. שלוש שנים עברו מאז שהמשפחה שלי נסעה ואתה הבטחת לאבא שלי שתשלח אותי לישראל".

אלי מנשה

בתפקיד: דהוד

בן 25 (בעיראק) שותפו של אליהו לעסק המשפחתי, אהובה של ג'ולי. "מה חשבתם לעצמכם כששיחקתם במשחקי מחתרת, שלא יהיה לזה מחיר?"

נואית קדם

בתפקיד: סיגל

בת 17 (בישראל 1991) – נכדתו של אליהו ובתה של מזל.
"חיים שלמים הסתרת ממני.
כל השתיקות שלך. כל המועקות. תמיד חשבתי שזה בגללי".

מתוך ההצגה

מהפרעות לעליה לארץ:

דוח ועדת החקירה הממשלתית לפרעות, ראה בד"ר פריץ גרובה, ציר גרמניה בבגדאד, ובתעמולה האנטי יהודית שהפיץ, את הגורם המרכזי לפרוץ הפרעות. בנוסף לכך, גורמים כמו צבא עיראקי מובס, שנאה כמוסה ליהודים ותקופת ביניים בה לא הייתה ממשלה חוקית בשלטון בעיראק, חיזקו את הדעה כי הפרעות היו אירוע חד-פעמי חולף, שיכל להתרחש רק בנסיבות מיוחדות אלה.

אולם המאורעות שקרו זעזעו את היהודים, וחוסר הביטחון, יחד עם החשש להתחדשות הפרעות הניעו חלק מהם, להתארגן להגנה עצמית ולתחייה לאומית. רבים ביקשו לעזוב את עיראק ומהם עלו לארץ ישראל, רכשו קרקעות והשתקעו בה. חלק אחר סבר שהפרעות לא ישנו והם תלו יהבם באפשרויות הכלכליות שנפתחו בפניהם עם הנוכחות הבריטית בעיראק, הקשר עם ארץ ישראל והאופקים הכלכליים הנרחבים של עבודות ועסקים שהביאו לרווחה כלכלית.

בארץ ישראל, עוררו פרעות יוני הדים רבים, ובאפריל 1942 הגיעו ראשוני השליחים של המוסד לעליה ב' לבגדאד, כשמטרתם: ארגון תנועה ציונית, הגנה ועלייה במחתרת. מאמצי השליחים הופנו בעיקר אל הנוער, שכן ראשי הקהילה ומנהיגיה חששו מפעילות ציונית. כבר בשנה הראשונה לפעילות התנועה הגיע נשק שהוברח באמצעות החיילים היהודים בצבא הבריטי וכמו כן הוברחו מספר קבוצות עולים אשר השתקעו בארץ. כך החל להתרקם מימושו של רעיון העלייה וההתיישבות של יהודי עיראק בארץ ישראל.

 

 

הפרהוד (הפוגרום) – מאת יהושוע מאירי
 
ב- 1 באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד נגד השלטון המלכותי, שבמהלכו נתפס השלטון על-ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים, בראשותו של רשיד עלי אל-גיאלאני.

בין השנים 1932 ו- 1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה שתמך בפעילות פאשיסטית ואנטישמית ובהשפעה על אישי ממשל שונים בעיראק, שחלקם הוזמנו לבקר בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. השגרירות הגרמנית בעיראק רכשה גם את העיתון "אל-עאלם אל-ערבי", ובו פורסם, בהמשכים, הספר "מיין קמפף" בתרגום לערבית. הימים היו ימים הרי גורל. כוחות הציר גרמניה, איטליה ויפן כבר קצרו ניצחונות מרשימים עם תחילת מלחמת העולם השנייה. באותה עת, כיבוש עיראק היה אמור להיות גולת הכותרת של הצבא הנאצי, שחמד את אוצרות הנפט שלה, במסעו לכיבוש צפון אפריקה, מצריים, פלסטין וירדן. אבל חיל הכיבוש הבריטי הקדים את הגרמנים והתפתחה מלחמה זוטא, בין כוחות ההפיכה העיראקיים הפרו-נאציים, לבין הבריטים,שבסופה נחלה הממשלה העיראקית מפלה, ורשיד עלי אל-גאילאני ופמלייתו, בהם המופתי, נמלטו ב- 29.5.1941 לאיראן ומשם לגרמניה.

בחג השבועות ב- 1 ו-2 ביוני 1941, המון ערבי מוסת התנפל בצורה חייתית לעבר הרבעים היהודיים בבגדאד. גדודים, גדודים התארגנו ובריצת אמוק החלו לזרום לכיוון הבתים חמושים באלות, בנשק חם, בסכינים, בגרזנים ובכלי משחית אחרים וקראו "אטבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים). במעשי הביזה וההרג השתתפו גם שוטרים, חיילים ופלוגות נוער. הם עברו מבית לבית , דרך הדלתות או הגגות, הרגו את הנשים והנערות לא לפני שאנסו אותן, טבחו בגברים ושחטו בילדים. הם גם רוקנו את הבתים, תחת הסיסמא: "מאל אל-יהוד חלא" ) רכוש יהודי מותר לגנוב). הם רצחו כל יהודי שנקלע בדרכם, תלשו אותם ממוניות שירות (עאנה) וקרעו אותם לגזרים. זה היה אירוע אימתני, בלתי נשכח עבור קהילת בגדאד, במיוחד עבור הילדים. זעקות האימה של הטבח הנורא בקעו מתוך הבתים והדהדו מבין הסמטאות. רוב גגות הבתים ברובע היהודי בבגדאד היו שטוחים וחומות נמוכות הפרידו ביניהם, כך שניתן היה לנתר בקלות מבית לבית דרך הגגות ומשפחות רבות ניצלו את המעברים הללו, כדי לחמוק מקצב התקדמותם של הפורעים.

הבשורה לדיכוי המהומות הגיעה מעל גלי האתר, ביום השלישי של הטבח, כשהקריין הודיע על הקמת ממשלה חדשה בראשותו של ג'מיל אל מדפעי ויחידות צבא הנאמנות לבית המלוכה נצטוו להשליט סדר ולירות בפורעים. הוכרז על עוצר והיהודים המשיכו להסתגר בבתיהם גם לאחר שהוא הוסר, כי פחדו לצאת החוצה. על מספר הקורבנות והיקף הנזק בפרעות אלו, פורסמו אומדנים שונים. לפי אחד מהם, נרצחו 180 יהודים, 2228 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים, 900 בתים וכמה מאות חנויות נבזזו. היו גם השערות לגבי הקורבנות שגורלם לא נודע ורק כעבור חודשיים נפתרה התעלומה, כשנתגלה קבר אחים גדול בפאתי הגדה המערבית של החידקל. במהלך השנים, יהודים עיראקים שנפגעו מהפרהוד (בנפש או ברכוש) והגישו בקשות לשלטונות גרמניה לקבלת פיצויים, נדחו בטענה מגוחכת, שהפרעות נגרמו על-ידי משטר פרו- נאצי ולא על-ידי משטר נאצי. נשאלת השאלה, מה ההבדל? הלא כתוצאה מהסתה נאצית בניצוחו של שגריר גרמניה בעיראק וחבר מרעיו, התחולל הפרהוד ופרעו ביהודים!