כמיליון וחצי יהודים חיו במדינות ערב בשנים שקדמו לקום המדינה. עם הקמת המדינה נאלצו רובם לצאת בחוסר כל מהמדינות בהן חיו אלפי שנים. רובם הגיעו לישראל כפליטים. יש שמגדירים את יציאת יהודי ערב כ”נכבה היהודית”, מדינת ישראל שגתה בכך שלא העלתה על סדר יומה המדיני וההסברתי את סוגיית הסבל והמצוקה של יהודי ערב כבר לפני שבעים שנה. אחת התוצאות של גישה זו היא יותר מ-160 החלטות והצהרות בינלאומיות התומכות בפליטים הפלסטינים, ושום התייחסות ליהודים יוצאי מדינות ערב. בספטמבר 1967 התקיימה הועידה האיסלמית ברבת עמון שקראה למדינות ערב לרדוף את היהודים ולהטיל עליהם חרם, כך נאמר בהחלטה “היהודים במדינות ערב לא התייחסו בכבוד אל ההגנה שמעניק להם האסלאם במשך דורות, הם עודדו את הציונות העולמית ואת ישראל בתוקפנותה נגד הערבים. הועידה מצהירה בזאת כי היהודים במדינות המוסלמיות אשר יוכח הקשר שלהם עם הציונות לישראל ייחשבו כלוחמים נגד המוסלמים ולא יהיו ראויים לחסות ולהגנה שאותם מחייבת הדת המוסלמית לבני דתות החסות”.