מורה דרך מוסמך, למד באוניברסיטה העברית, מתמחה ביהדות, נצרות ואסלם, אוהב הארץ.

אליהו איבגי גדל בשכונת קטמון בירושלים, הוריו עלו ממרוקו והוא הצעיר מבין ששת אחים ואחיות.

למד במגמת תיאטרון בבית הספר, שירת כלוחם בנחל ובמהלך שירותו נפצע מידויי אבן שנזרקה לעברו.

“הו נודד, לאן מועדות פניך?

הרי סופך לשוב, כמה אנשים כבר עברו את כל זה לפניך ולפני?

הו האובד בארץ זרה, האינך מודע למתרחש? הגורל והזמן אינם עוצרים, איך אתה מתעלם מהם?”

מדוע עצוב ליבך? מדוע אתה נשאר שם אומלל? הקשיים יעברו ולא תוכל עוד ללמוד או לבנות דבר.”

מתוך השיר המרוקאי “יארייח” , מילים ולחן: ראשיד טהא עבדל רחמן עמרני

בילדותי שיר זה נשמע רבות בבית הורי אך לא הבנתי את מילותיו, בבגרותי הבנתי כי הלחן העליז מסווה מילים המתארות כאב עמוק של דור הורינו שחשו מהגרים, גם בארצות הנכר ומאוחר יותר גם בארץ ישראל.

כמורה דרך, אני רואה את חשיבות גדולה בידיעת הארץ ואהבתה, בחיבור לטבע, בהקניית ערכים וחזרה לשורשים, ושילוב בין ההוויה הארץ ישראלית לתרבות ממנה אנו מגיעים.

תיאטרון השחר נותן קול לתרבותם ומורשתם של יהודי ערב; קהילות מפוארות שניתקו עצמם מארצות מולדתם בהן נטעו שורשים במשך מאות שנים ועלו לארץ ישראל בה היו חלוצים בעל כורחם, סיפורם של יהודים אלו- הורינו כמעט ולא סופר וכתוצאה מכך חש דור שלם- דור הבנים , צורך בהבניית זהותו הישראלית. אני רואה את פעילות התיאטרון כאבן דרך נוספת בהבניה זו שמשלבת בתוכה את גווניה המרובים של ארצנו.

נאמר: “ארץ ישראל נקנתה בייסורים” לכן כיהודי וכאזרח חשיבות העברת המורשת, אהבת הארץ, ההיסטוריה לדור הבא הינה בראש מעיני.